הַשָּׁכֵן עִם הַמִּסְפָּר הַכָּחֹל
מְכַבָּה מִיָּד
אֶת הַמּוּסִיקָה מִיְּמֵי הַבֵּינַיִם
( לַמְרוֹת אַהֲבָתִי לְהילְדֵגָרְד פוֹן בִּינְגֵן )
שֶׁלֹּא יַהַפְכוּ הַצַּלְיָנִים הַמְּשַׁיְּטִים מוּלִי
לְצַלְבָנִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַבַּנְיָאס
אוֹ קַרְנֵי חִטִּין
כְּדֵי לְהָקִים כָּאן אֶת מַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם!
וְזֶה חוֹזֵר
גַּם עִם "מִבְחַר הַלִּיד הַגֶּרְמָנִי"
שֶׁכְּבָר הִתְחִיל לִרְטֹט –
שֶׁלֹּא ימַלֵּט עַל נַפְשׁוֹ
הַשָּׁכֵן עִם הַמִּסְפָּר הַכָּחֹל
עַל הָאָמָה
שֶׁבְּדִיּוּק בָּא לָתֵת לִי יָד
עִם הַמַּמְטֵרוֹת.
בִּמְקוֹם הַמּוּסִיקוֹת הָאֵלֶּה
אֲנִי עוֹשָׂה תְּנוּעוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם,
מֻגְזָמוֹת, מְיֻתָּרוֹת
לְעוֹרֵר גַּלִּים…
שֶׁיִּהְיֶה מִין זִמְזוּם בָּאֲוִיר
כְּשֶׁלֹּא נְדַבֵּר
עַל
זֶה
זה
בדיוק!
תודה שולמית. היום יום השואה היה לי דקא יום מאד חברתי ונעים. התארחו אצלי 7 משוררות מן העולם, הראתי להן חלק יפה מארץ ישראל.
אצלנו, השכן הכחול התחתן עם הכחולה, עוד לפני שנולדתי, והם גרו בדירה תחתנו, והם לא אהבו ילדים, ולא אותנו, והם אכלו רק לחם ושום שהרגישו בכל השכונה, והם גם חילקו במתנה לכל השכונה את מיניאטורות הצדפים המדהימות שלהם ובסוף הם מתו באותו יום. מגז ביתי. ישמור אלוהים עליהם אי שם.
השיר היפה והמדוייק שלך הזכיר לי אותם.
תודה סבינה.
אצלנו היה כמו ב"שואה שלנו" – שני בנינים שכולם כמעט היו ניצולים. ביום השואה היה שקט. אם רציתי לראות טלויזיה הייתי מנמיכה עד למינימום.
בנווה שאנן בחיפה, היינו רובנו בני ניצולים. זה היה נורמלי, שרוב האמהות היו קצת לא מאופסות. לא ידעתי כלל שאני "דור שני" עד שהתגייסתי בערך. ואני נחשבתי כמעט "נורמלית" כי הורי האחרים היו מבוגרים יחסית, והורי שהיו ילדים במלחמה, (אימי היתה בת שנתיים)היו צעירים, דיברו עברית רהוטה כי למדו באן בבתי ספר ואבי היה חייל בצבא ההגנה. כל הדודות היו ממוספרות, אבל הורי לא. רק שנים אחרי, כשאבי נתן לי את יומניו, ועד לאחרונה, גיליתי חלק מסודותיהם.
אסתי, נוה-שאנן. זה מקום שמוזכר תדיר על ידי חברי הטובים עמוס וחוה ישכיל מטבריה. אבא של עמוס – אברהם ישכיל , (אולי היה מורה שלך לציור?)ברח מגרמניה בעור שיניו עם אשתו הגרמניה והתיישב בנוה-שאנן. יש לי שיר עליו, אולי אעלה היום, לכבודך.
אני ארחתי היום משוררות בשייט על הכנרת, לרגע התחלתי לשיר משהו באנגלית, משהו על ישוע ועל ההליכה על המים… ופתאם השתתקתי — ניזכרתי איפה אנחנו עומדים.
אי זה ספור! זה מציאותי?
עכשו אני חיה בקבוץ שיש בו ניצולי שואה, והשכן המוזכר אפילו הפך נושא לספר של יד ושם "יונה על חוט תייל".
אבל את רוב שנותי עשיתי במושב שכל תושביו היו שרידי מחנות ההשמדה , שבאו לארץ ,התגייסו מיד למלחמת השחרור, ואחרי המלחמה קיבלו פיסת אדמה להקמת המושב הנקרא ח מ ד = חיילים דתיים משוחררים, וגם שם היו "סיפורים" אבל כמו שלך.
איריס, התגובה שלי ברחה למטה — זה מתחיל ב "איזה סיפור"